אני רואה את התורה כמדריכה אותנו איך לחיות ומה נכון וטוב בעולם, זאת אומרת שהמטרה היא לחיות נכון ולא ללמוד תורה. התורה היא מורה לנו איך לחיות ולכן אדם אשר כל חייו רק לומד תורה ומתנתק מחיי העולם הזה חוטא לעיקר כי הוא אינו קוצר בסופו של דבר את כל לימודיו. זה כמו לדוגמא שאדם ילמד תורה ויבוא אליו חבר שלו ויבקש ממנו לעזור לו בדבר קטן, לדעתי האדם צריך לעזוב מייד את לימוד התורה וללכת לעזור לו, הרי כל לימוד התורה נועד כדי שנדע איך לעזור לזולת ואיך נכון לחיות! ואיך יעלה על הדעת שהגיע לפניך מקרה שבדיוק עליו מדברת התורה ואתה תזנח אותו ותגיד לא, עכשו אני לומד איך לעזור לאנשים ולעשות טוב, הרי הנה יש לך ממש מקרה כזה! למה אתה לא עושה זאת. קל וחומר אדם שכל חייו הקדיש לתורה ולא פעל בכלל בעולם המעשה, זה לא שהוא חוטא לעיקר? ברור לי שמשהו בהנחה הזאת שגויה כי אני רואה איך מיחסיים חשיבות כה גדולה ללימוד התורה ולרבנים עצומים שכל חייהם היו רק בתוך הגמרא ובוודאי יש לכך הסבר הגיוני ולא אני הוא הצודק. תודה רבה!
