על "כחלום יעוף"

יובל שרלו

על "כחלום יעוף"

העולם אינו יכול להתקיים בלוא חולמים גדולים. החולמים הגדולים אינם מקבלים את המציאות כפי שהיא. אין חוקי העולם כובלים אותם במאומה. החלום מאפשר להם להתכחש לכל הגבולות ולכל המחסומים; הדמיון אינו מכיר במושגים כמו "אי אפשר" או "לא רצוי". הוא דבק בחזון אותו הוא מציב מול עיניו ומתנשא מעל לכל מכשול; חולם החלום שואב את כוחו מתהומות הקיום האנושי, מרבדים עליונים של גילויים א-לוהיים ומסערות הנמצאות הרבה מעבר לקו האופק; לא השכל הוא הכלי בו נוצר החלום – מקורו העמוק של החלום הוא כוח הדמיון, שעיקרו הוא התפרצות נשמתית הנעשית במיעוט ביקורת שכלית וכמעט ללא מחויבות לכללים. בשל כך, החולמים הגדולים הם אלה שהביאו לשינוי העולם. הם אלה שלא נכנעו לעוול שבמציאות ופעלו כדי לשנות אותה; הם אלה שחלמו כי יבוא יום ובני אדם לא יעבדו עבודה זרה, והגשמת חלומם היא שקידמה אותנו יותר ויותר. הם אלה שלימדו כי חיים מקבלים פעמים את משמעותם דווקא מכוח העובדה שהם לא הערך העליון ביותר; הם אלה שחלמו על שיבת ציון והם אלה שקראו להגשמתה.  

טעות לחושב כי החולמים הגדולים הם אנשים פאסיביים, השוכבים וחולמים. במחשבה הראשונית אמנם  "חלום" מזוהה עם שינה, שכן בדרך כלל חווים בני האדם את החלום בעלותם על משכבם. אולם החלומות הגדולים כלל אינם מתרחשים בשעה שהנשמה מופקדת ביד ריבונו של עולם. החולמים הגדולים עושים זאת כשהם ערים, וערנותם בולטת מאוד בשפת גופם. הם דרוכים מאוד, ונכונים לכל משימה שיטיל עליהם חלומם שלהם. החלום עצמו הוא פעולה אקטיבית מאוד, המתרחשת בעולמו הפנימי של האדם, ומשיבה רוח סערה גדולה בתוכו. האנרגיות הנוצרות מכוחו של החלום תוססות בקרבו, עד שהן מוצאות את המקום להתפרץ דרכו.

ההתפרצות אפשר שתלבש לבושים שונים – היא יכולה לבוא בפרץ של יצירה פייטנית, בתפילה חרישית ובכיסופים עד אין קץ; אפשר שהיא תבוא לידי ביטוי במעשה כוחני קשה, המבקש לעצב את המציאות הקונקרטית ולכפות עליה את חלומו; אפשר שהיא תבוא בהליכה קדימה בלי לשים לב למכשולים העומדים בדרך, וההתנגשות היא בלתי נמנעת; ואפשר שהיא תנסה לעוף כיונה ששילח נח מהתבה, אך לא תמצא מנוח לכף רגלה ותשוב להתחפר בחלומה הפנימי. אפשר שהיא תסלול דרך שעוד לא כבשוה אחרים, ותחדש הלכה בעולמם של החולמים.

החולמים הם גם היוצרים הגדולים. העולם הפנימי בו הם חיים מפכה בדרכים שונות. למעלה מכל שכל, ולמעלה מכל טעם – אף שיש הרבה שכל וטעם בדבריהם. השפה בה הם מדברים היא שפת החלום. בשעה ששפה זו הופכת לפרץ של יצירה הם אינם מסוגלים לשתוק, והם מביעים בכל הדרכים האפשריות את מה שמתחולל בתוכם. את יצירתם ניתן לגלות בהיקפים הגדולים של היצירה: ישנם חולמים הכותבים את חלומותיהם ללא הפסק; ישנם הנוקטים באומנות הדיבור; ישנם הפונים לעולם הפלסטי ודרכו הם מפיצים את חזונם; ויש שהם פונים למדיניות המעשית וכמעשה אומן הם מבקשים להצית אש בלבבות.

זר המתבונן בהם לעתים לא יפרש נכון את שפתם. הוא יחשוב כי אין הם אוהבים את החיים, וכי העולם הזה מעיק עליהם. לפיכך הם שואפים לברוח ממנו ככל שיוכלו. הוא יטען כי הם נוהגים בעולם זה כאילו הם אורחים במלון, המתגעגעים הבייתה. את הסיכונים שהם נוטלים הוא יבאר כמי שמבקשים ליטול את נפשם בכפם, והוא יקשר אותם למתאבדים האידיאולוגיים הקיימים בחברות אחרות. כל זה הוא פרשנות שגויה.

אין הם מתאבדים, ואין הם שונאים את החיים. להפך, חייהם עזים מאוד, בשל העובדה שהצבעים בהם נצבעים חייהם אינם אלה האפרוריים השגרתיים של המציאות, ואף לא אלה המרכיבים את הספקטרום המלא של צבעי הקשת. הצבעים הם צבעים זוהרים ומונהרים באור נגוהות. הצבעים יונקים מלובן הטלית ומהתכלת המוטלת בציציותיה; יונקים מזריחת החמה המפציעה בראש ההרים ומבשרת על גאולתם של ישראל; יונקים מטוהר תווי הפנים של חכמי האנושות המאירים בפניהם. לא נכון יהיה להגדיר את חולמי החלומות כמטורפים. העולם בו הם חיים הוא קוהרנטי מאוד, ואין בו איבוד קשר עם המציאות. המציאות מהווה להם חומר גלם ולא מסגרת. לא זו בלבד – הם מצויים בחשבון נפש מתמיד: עם עצמם, עם חובתם בעולמם, עם א-לוהיהם. החיים נצבעים בצבעי השליחות והייעוד.

זר גם לא יבין את שתיקתם. רבים סוברים כי שתיקה משמעה פאסיביות וחוסר עשייה. השתיקה הרווחת בעולמנו אחות היא לאדישות, לאטימות, לרגיעה. חולמי החלומות אמנם שותקים הרבה, אך שתיקתם מלאה ערנות. הם מתבוננים, מעמיקים, מנסים להעלות את המציאות בשתיקתם ובהתבוננותם. הם יודעים גם לזעוק בשעה שהם שותקים. הם קוראים לכולם להיות שותפים עמם בשתיקתם היונקת ממקורות פנימיים, אך גם אינם כועסים בשעה שהם מוצאים עצמם לבד. שתיקתם של חולמי החלומות היא אחת הדרכים המיוחדות בהם הם כואבים. כשהם חשים כי איש לא יבין ללבם ולא יוכל להיות שותף בעולמם, כשהם מעריכים שהם מסתכנים בכך שימנעו מהם לעשות את אשר עולה בלבם, הם אינם מספרים דבר לאיש. הם שותקים, חולמים, ופונים לחיות את מה שהם מבקשים לחיות.

הם אכן לא מובנים לסביבתם. עם החלום שלהם ניתן פעמים רבות להזדהות, ואף לראות אותו כרמה רוחנית עליונה וגבוהה. לא זו בלבד – יושרם של הסובבים אותו מחייב אותם להודות כי לעתים דווקא החולמים הגדולים הם שמימשו את הציפיות, והם שגאלו את המציאות. האנשים הישרים רואים מול עיניהם את המהפכנים הגדולים לאורך הדורות כולם, ובעם היהודי הם מביטים על אברהם אבינו עליו השלום ומן העבר השני על הרצל, והם מכירים בכך כי לעתים דווקא מדמויות מעין אלה צומחת ישועת העולם. לעומת זאת, ההתעלמות שלהם ממשמעות הניסיונות לממש את החזון בנסיבות מסוימות מציפה כאב גדול. הכאב הוא על המחיר, על האילמות, על חוסר ההבנה, על כך שבסופו של דבר הם עצמם מכריתים את החלום אותו הם ביקשו להגשים. לפיכך הם נותרים בלתי מובנים לחבריהם הקרובים ביותר, המרחפים סביבם בעדינות ובזהירות, וחשים כי לפניהם עומד איש שרב בו המיסתורין על הגלוי.

העולם אינו יכול להתקיים בשעה שפועלים בו החולמים הגדולים ללא גבול. הם אינם מקבלים את המציאות ככלי שצריך להכיל את החלום הגדול, אלא כמכשול שיש להתגבר עליו. הם אינם מסוגלים לצמצם עצמם למושגים של "אפשרי" או "רצוי"; הם כופרים בקיומה של פשרה כדרך שיש ראוי לצעוד; מחשבות אדם ותחבולותיו אינם נחשבים בעיניהם כדבר שראוי להתחשב בו; הם אינם מכירים בכך שמולם ניצבים חולמי חלומות אחרים, ולא זו בלבד אלא גם כאלה שאינם חולמים חלומות כלל ועיקר; הם בזים לסכנות, ומתירים לעצמם להיסחף לשורש חלומם בלי לחשוב מה יעשו בדרך אליו או ביום שיגשימו אותו; הם חיים חיים מתמידים של סערה פנימית, המאיימת להחריב עולם ומלואו בהבל להבתה; ההיגיון קטן מידות הוא בשבילם, ועל כן אין הוא מווה גורם שיש להתחשב בו.

העולם אינו יכול להתקיים בהדרכתם הבלעדית של חולמי החלומות הגדולים. הם אינם פאסיביים, אלא גוררים את הסובבים אותם ליטול חלק בהרפתקה הדמיונית בה הם חיים; הם שורפים עולם ומלואו בתסיסה המתמדת שהם משדרים לכל עבר; הם לא מוצאים מנוח לכף רגלם, ומדביקים את הסובב אותם בלחץ מתמיד; בדרכם שלהם – אף אם היא באה לידי ביטוי בעדינות וברגישות – הם מבקשים לכפות על העולם כולו את החלום שלהם; חוסר המנוחה שלהם הופך לכוח פועל ואגרסיבי לאלה המצויים מחוץ לעולמם.

בדרך כלל אין לבם של חולמי החלומות הגדולים פנוי לזוטות. זוטות עשויים להיות קשיי פרנסה; זוטות עשויים להיות קרובי משפחתם ויוצאי חלציהם; הם אוהבים אהבת נפש את משפחתם, שכן משפחה זו היא חלק מעולמם, אך החלום אותו הם חולמים מושך אותם בעוצמה רבה יותר, ולעתים מסנוור בבוהק שלו את כל העניינים האחרים הקושרים אותם למציאות. הם חיים מעל כל טעם ודעת. בגילוי פנימי עצמי. הם מצפים מכל הסובב אותם לקבל אותם כפי שהם, ולמעשה כלל אינם מקדישים מחשבה לשאלה זו. אין חלל פנוי בתוכם והם מוצפים בחזונם הטוטאלי.

זוטות יכולים להיות כללי התנהגות חברתיים; לבם כן פנוי לניסיונות המתמידים להגשים את החלום. כאן הם מגלים יכולת עשייה מופלאה, דביקות במשימה, נכונות להירתם לעניינים חומריים וארציים, ובלבד שהם יכוונו למטרה אחת – לחלום. לא זו בלבד – חולמי החלומות הופכים פעמים רבות את קיומם האישי לסמל. לעתים הקרובים אליהם חשים כי הם איבו את זהותם הקיומית האישית, והפכו להיות נושאי הרעיון והדגל בלבד. כשם שאנו נוהגים לכנות את גדולי ישראל בדורות הקודמים על שם ספריהם – ה"חפץ חיים", "הכוזרי", "הקצות" – הם חיים בתוכנו כמי שמכונים בשם הלפיד הבוער אותם הם נושאים. גם בזכרונם של אנשים הם ננעצים בדרך זו.

בעולמו של חולם החלומות העולם כולו חי בשיגעון. העולם כולו טועה ולא מבין את אשר הוא רואה. חולם החלומות חש כי העולם מבקש להדביק אותו בשיגעון המוטעה שהעולם עצמו חי בתוכו. בשל כך, הוא מבקש לברוח מהעולם, להתבודד, ולא לחיות באותה חברה הנוטה לשיגעון. הוא היחיד שנותר שפוי נושא בקרבו מסר שהוא חייב לשמר, עד יבואו ימים טובים יותר וההתפכחות תעורר את כולם להתבונן בצורה הנכונה על המציאות. השאלה האם פעולותיו שלו יצליחו או לא אינה רלוונטית לדיון. הוא צריך לפעול, כי הפעולה עצמה היא אחת המטרות. לא להניח לדברים להתנהל כפי שהם, אלא לעצב אותם בדרך הראויה שיש לעצבם. בשל העובדה שהוא רואה את העולם כנוהג בשיגעון הוא בז לחוקיו של עולם זה, ולכללים הנהוגים בו, ולמעשה מוביל את המציאות לאנרכיה חברתית – בשם חלומו הגדול. פעמים שאנרכיה זו גולשת לשפיכות דמים.

רבים רבים נהנים הנאה מרובה מעולמם של חולמי החלומות. הם שמעניקים לעולמנו את הנשמה היתרה; הם שמוצאים את עצמם מתחברים למקומות מהם אנשים רגילים ומציאותיים מדירים את רגליהם, ומאירים באור מיוחד פינות שכוחות ונזנחות; הם שמזכירים לסובב אותם כי אין משמעות של ממש להישגים החומריים של האדם, ומותר האדם מן הבהמה הוא ההתקשרות לעניינים פנימיים ומרוממים נפש; הם מעניקים משמעות לחיים אותם אנו חיים במציאות של ימינו; הם משמשים מודל ממנו ניתן לשאוב עוז וגבורה, ענווה וצניעות; הם אלה שמתייחסים לאדם כאל יצור שכוחו בהתחברותו למה שהוא מחוצה לו וגבוה ממנו, ומעניקים בכך עניין משמעותי לכל מה שמתרחש מסביב.

רבים רבים משלמים את המחיר של חולמי החלומות. בדרך כלל זהו המעגל הסובב אותם והאוהב אותם כל כך. מעגל זה נאלץ לשאת את הנטל שחולם החלומות מותיר על הארץ בשעה שהוא מרקיע לשחקים; חולם החלומות מחייב את הסובב אותו לגבות אותו בחלומותיו, ולהעניק לו את האפשרות להמשיך ולחלום על אף שמישהו אחר משלם את המחיר; חולם החלומות נאלץ להתיז שבבים בשעה שהוא חוטב עצים, ומשבבים אלה נפגעים אלה העומדים קרוב לו; חולם החלומות רואה בכל מי שמחבק אותו שותף בחלום, וכזה שמוכן לשאת את הנטל הגדול שנאמנות מוחלטת לחלום מחייבת. גם החולם עצמו משלם מחיר כבד. חולמי החלומות בדרך כלל אינם מובנים על ידי סביבתם, ועל כן חלומותיהם מעוררים לעתים נידוי והרחקה, הכאבה הדדית ותסכול. החלום הממשי כל כך יורד למציאות ופוגש את הניכור והעוינות, והרבה כאב. לעתים החברה כולה משלמת את מחיר חולם החלומות, שכן במעשיו הוא לעתים מקים אריה מרבצו ואויב משתיקתו.

אף על פי כן, לא יעלה בדעתו של חולם החלומות לוותר על חלומות אלה, משום שלא הדעת היא מקורו של החלום, אלא מציאות עזה ופנימית המהדהדת בקולה המיוחד, ואינה מאפשרת לאיש לכבותה.

איש לא יוכל להיכנס לחלומו של האחר. החלום אינו חוויה קולקטיבית. ישנה אפשרות של גיבוש חבורה סביב חלום אחד, אולם החלום הוא עניין אינדיווידואלי. עולם שלם של אסוציאציות פנימיות, הקשרים ומקורות שאיבה שהוא ייחודי לנשמת האדם וזר לא יקרב אל הקודש. בד בבד, החולמים הגדולים אינם חשים עצמם לבד. הם מצויים בתהליכי מפגש מתמידים. הם נפגשים עם נשמתם שלהם, המרחפת במקומות שונים ואתם הם באים במגע; הם נפגשים עם נשמות שכבר מתו וכאלה שעוד לא נולדו עדיין; הם מצרפים לעולם חייהם פסוקים שנאמרו על ידי אחרים, ומוצאים בהם את עצמם, כמו דברי שיר השירים ופרקי תהילים; הם מתאחדים עם מושגים מופשטים כמו כלל האומה הישראלית, ועם קדושת ארץ ישראל; הם מתאחדים ומתחברים וחשים וקושרים ויונקים ממכלול העולמות עמהם הם באין במגע.

פעמים שממרחקים עצומים באים לעולמו של החולם הגדול גיבורי חלומותיו. בשעה שחלומותיו של אדם יונקים מהקודש הוא יונק לעתים מחייהם של האבות והאמהות הקדושים, ומשאר גיבורי המקרא המפעימים את רוחו. החלומות לא שווא מדברים אליו. החולם הגדול מתעופף על כנפי רוח גדולה מעבר לפערים האין סופיים שבין הדמויות המקראיות ובינינו. העובדה שהם מתו אינה משמעותית כלל. לא רק יעקב אבינו לא מת, ודוד המלך חי וקיים, אלא כל הצדיקים שבמיתתם קרויים חיים. הם מדברים אליו בשפה הפנימית המיוחדת של החלום, והוא שומע אותם.

נשמותיהם של גיבורים קדומים נמזגות לתוך אלה שמזמן האחרון. בעולמם של חולמי החלומות על גאולת ישראל ותיקונו חוברים יחד דוד המלך ויאיר שטרן, רבי עקיבא ודב גרונר; הרוגי לוד ורועי קליין; אלעזר בן יאיר וגיבורי ישראל בני דורנו. באופן פרדוכסלי, מותם מעורר אצלו את החיים.

שמיעתו מיוחדת – בד בבד עם העבודה שהם מדברים אתו על תולדותיו הם מדברים אתו גם על מצוקותיהם. העובדה שהם נתונים תחת שלטון זר, העובדה שלא באים לפקוד את קבריהם, העובדה שקיומם בכלל אינו חלק מהתודעה הציבורית – נחשפת בפני החולם הגדול בהיבטים הקיומיים של חוויותיהם. הצדיקים גם שומרים עליו. הם חלק בלתי נפרד מהעולם בו הוא חי ופועל, וחלק בלתי נפרד ממערכת השיקולים. עבר הווה ועתיד נמזגים כאחד כחלק בלתי נפרד מעולם החלומות.

השפה האידיאולוגית אין לה מקום בחלום זה. גם לא זו הראציונלית, ואף לא זו ההלכתית המלמדת כי ביסודו של דבר קבר הוא דבר טמא, ומבטה של ההלכה הוא אל החיים. כל אלה אינם מדברים לא בשל העובדה שמדובר בשפה אחרת, אלא בשל העובדה שנקודת המוצא מוטעית – הם לא מתים. הוא אמנם יודע כי גופם טמון בקבר, אולם לעובדה זו אין כל משמעות של ממש, שכן ההתקשרות בין בני אדם אינה נעשית בגוף אלא בנפש.

האבות חיים, מופיעים ומדברים. הם מעניקים עוצמות ומקורות יניקה; הם פורשים את הכאב, ופעמים רבות המדרשים השונים משמשים כפה לכאב, לבכי, לאמונה ולתקווה. מדרשה של רחל אמנו המבאר כיצד היא מבכה על בניה הופך אצלם למציאות של חיים, והם שומעים את הקול; צערו של יוסף הצדיק בשעה שכולם מתנכרים לו הופך למציאות חיה, ולא זו בלבד אלא שהם מגלים את יוסף הצדיק בעולמם שלהם, ומזדהים עימו עד כלות הנפש; הרהוריו של דוד המלך בשבועתו לא להניח לעפעפיו תנומה עד שימצא את המקום אשר יבחר ד' הופכים בעיניהם לשבועתם שלהם.

והנה אוצר מילים שחולם חלומות לא ידבר בו בדרך כלל, ופעמים רבות שהם גורמים לו לפריחה מעצבנת: מורכבות, פשרה, התחשבות, קושי, השתקה, היבטים, מתינות, לקחת בחשבון, זהירות, תוצאות, צד אחר, אין תשובה ברורה, גבולות, אפור, אין סיכוי ועוד ועוד. 

לעומת זאת, המילה המרכזית המפעימה את חולם החלום הגדול היא "מסירות נפש". אמנם, אין הוא שש למסור את נפשו ואין הוא מחפש את המוות. מסירות נפש משמעה הנכונות להתמסר באופן מוחלט להגשמת החלום, וציפייה ממשית לראות אותו מתגשם במציאות. המוות הוא בן ברית בעולמם של חולמי החלומות. הוא אינו מופיע כחוויה נוראה, אלא כמעבר מצורת חלום אחת לשניה. מסירות נפש היא תהליך ולא מטרה. בדרך כלל אין הוא חי את חייו של רבי עקיבא שביקש שחובת מסירות הנפש תבוא לידו והוא יממש אותה. חולם החלום מבקש לחיות חיים מתמידים של נכונות להעניק לחלומו את כל שהוא זקוק לו כדי להפוך מחלום דמיוני למציאות חזונית. מסירות נפש היא התלהבות, נאמנות, הגשמה. החיים אינם מצדיקים את עצמם מעצם קיומם. הם לגיטימיים רק אם הם מתחברים אל ערך גבוה מהם, שהם מבקשים לחולמו ולהגשימו במעשה.

השאלה מה חושבים האחרים על חולמי החלומות היא בלתי רלוונטית. אין מכשיר עימו ניתן לעצור את החלום או לבלום אותו. מערכת החוקים והכללים אינה חלה על החוויה הנפשית העזה שאינה מצייתת לכל חוק וכלל; הבעת הכאב שהחלום גורם אינה רלוונטית בעולמו של החולם הגדול, המתגבר בחלומו על כל הכאבים, ולא זו בלבד אלא שהוא כולל את הכאב בתוך חלומו שלו, והופך אותו לתבלין המחריף את החיוניות העמוקה של החלום; קשירתו של חולם החלומות בעבותות משפחה לא תועיל, והיא תיכשל גם אם היא תצליח. היא תיכשל בשל היות המשפחה חלק בלתי נפרד מהחלום עצמו, ואף הם היא תצליח היא תיכשל כיוון שחולם החלומות יתכנס לתוך שפתו הפנימית ויאבד את כוחו ואת חיוניותו, כשמשון שגזזו את מחלפות ראשו וביקש את מותו; ריסון החלום הוא פעולה שנידונה לכישלון מראש, כיוון שהיא מדברת בשפה שאינה מובנת כלל לחולם החלומות; הצטברות אירועים בהם מתברר לכאורה כי החלום אינו בר הגשמה אינה מרפה את ידיו של חולם החלום. להפך, אירועים אלה משמשים לו כראיה לכך שלא התאמץ מספיק ולא פעל דיו כדי לחיות את עולמו.

לפיכך, טוב יהיה כי נתרגל לכך שבתוכנו חיים חולמי חלומות גדולים. התרגלות זו תביא לשני עניינים חשובים. ראשון שבהם ינבע מההכרה שניתן לעשות מעט מאוד כדי למנוע את הסכנות שחולמי החלומות עלולים לדרדר אותנו אליהן, ודווקא משום כך חובה לעשות זאת. המצבים הקיצוניים והחד משמעיים הם מצבים אתם ניתן לנסות ולהתמודד, ולשים חיץ – אפילו כוחני – בפני הניסיונות להגשים חלומות העלולים להצית אש זרה שתבעיר את כולנו. דווקא ההימנעות מיומרה לחסל את החלומות שבתוכנו, והתרכזות במה שניתן לעשות וחובה לעשות תאפשר להקטין עד למינימום את הסכנות. לשים להם גבול ברור, בקצה הרחוק ביותר האפשרי, הוא המעשה האחד שצריך לעשות מול התהום הפעורה.

ברם, "סור מרע" זה אינו יכול להיות עיקר המפגש שלנו עם החלום. העולם אינו יכול להתקיים בלי חולמים גדולים. סכנות לא נועדו כדי שניכנע להן, ובשל כך לא נתיר לעצמנו להפליג בעולם החלומות הרחב. סכנות נועדו כדי שנתמודד עימן, נתחשב בהן, ונכלול גם אותן בהתחברות העמוקה אל החזון והשאיפה שאינם כבולים באפרוריות המציאות. ההתרגלות לחולמי חלומות אפשר שתדביק אחרים בחזון, בכמיהה ובציפייה. אפשר שיהא בה כוח מניע שיטלטל את האדם ממקומו הבורגני והשוקע, ותציב בפניו כיוון ההופך את החיים לדבר מה שיש בו ערך שאין כמותו. אין הרבה טעם לחיות בעולם בו אין חלומות גדולים המניעים אותו, ובני אדם המאירים בזרקוריהם המסנוורים תחומי חיים שהם מחוץ לתודעה. על כן, מוטב שלא רק נתרגל לעובדת היות החולמים בתוכנו אלא שגם נאהב אותם, נטפח אותם, נאזין לבשורתם, נתגבר על העכבות שבעולמנו שלנו, והם יאירו את עולמנו.

ואפשר שלא. אפשר כי דווקא הבינוניות והרגיעה, ה"בעל בתיות" וה"מזרחניקיות", העיסוק ביום יום וההתקדמות האיטית והמתמדת, הילדים והנכדים, ההישגים הצנועים והאפשריים, המורכבות והפשרה, החשבון והלגיטימיות, הם השפה שראוי כי נאמץ. לפחות במקביל. אולי טוב יהיה לנו כי נלמד שפת חלום אחרת – שפה צנועה, ענוותנית, בינונית משהו, זורמת עם החיים, מקימה משפחות, מתפרנסת בכבוד, אוהבת את החיים והם משיבים לה אהבה, ומבססת את התקומה האישית והלאומית בשפה המציאות.

את ההזרמה הרוחנית והנפשית אולי טוב לשאוב גם ממקורות אחרים. לא פחות מאשר הצבת הספרים הנבואיים העוסקים בימי ההוד של יהושע, שמואל דוד המלך ושלמה, טוב כי נלמד את ספרי שיבת ציון. המדברים בשפה אחרת לגמרי. שיבת ציון הרוויה יום יומיות. שיבת ציון הרוויה צרות וקשיים, נישואי תערובת וחילול שבת, עצירת בניין בית המקדש ובצורת, שעבוד עבדים ובניית יישובים – וכל אלה הם הגשמה של הרבה הרבה פחות ממה שחלמנו עליו, והרבה הרבה יותר ממה שהיה אפשרי קודם לכן. אולי "כחלום יעוף" משמעו להעיף את החלום למקומו, ולשוב אל החיים האנושיים והפשוטים, המצדיקים את עצמם מעצם הווייתם, ולא מכוח משיכתם אל מה שהוא מחוצה להם, ובד בבד נענים גם לחלומות מדודים וקטנים ומתפתחים הנמצאים בתוכם. אולי יש בדרך זו הרבה הרבה פחות כאב, ובסופו של דבר היא מאשרת את החלום. אולי.