הרהורים על הערכת ה"רמה הדתית"

הרהורים על הערכת ה"רמה הדתית"¨

מבוא:

בעיצומו של ספר הכוזרי מערער מלך כוזר על ייחוד האמונה הישראלית:

אמר הכוזרי: אמנם כבר העירות הערותיך והמשלת משליך ויפה העירות ויפה המשלת,

אבל לפי זה צריכים היו להימצא בקרבכם יותר מאשר בקרב עמים אחרים עובדי אלוה מתוך פרישות ונזירות ?!! (ב, מה).

ניתוח טענת מלך כוזר מלמד כי הוא מבוססת על שתי הנחות: ראשונה בהן טענה עובדתית – קיימים יותר עובדים א-לוה מתוך פרישות ונזירות. באומות העולם רבים הנזירים והפרושים מאשר אלה שבעם ישראל. ברם, עובדה זו לעצמה חסרת משמעות ללא ההנחה השניה. לדברי מלך כוזר הדבר מעיד על כך שתורות דתיות אחרות משמעותיות יותר מאשר תורת ישראל. כאן אין מדובר בהערכה עובדתית כי אם בקביעה ערכית – הוא מניח כי המדד לעבודת אלוה הוא פרישות ונזירות. בתפיסת עולמו ישנו קשר ישיר בין המעמד הדתי של האדם לבין פרישותו מחיי העולם הזה. על כן הוא מדרג את תורת ישראל במקום נמוך. כך נוהגים רבים בשעה שהם מעריכים "רמה דתית" – הם קובעים את המדד, ולאור זה בוחנים את המקום בו נמצא מושא הבחינה בו הם עוסקים. טבעי הדבר כי בשעה שעוסקים בעבודת אלוקים יטענו בני אדם כי יש להתרחק מהעולם הטבעי ומהמעורבות בו כדי לפנות את התודעה לעיסוק בא-לוהות.

בתשובתו אין החבר מערער על נקודת ההנחה הראשונה, והוא מסכים שאכן יש הרבה יותר עובדי אלוה מתוך פרישות ונזירות בעמים אחרים. ברם, הוא חולק על ה"סולם" אותו קובע מלך כוזר, וטוען שאין לו משמעות כלל:

אמר החבר: צר לי לראותך שוכח את השורשים אשר הקדמתי לך וכבר הודית בהם –  האם לא הסכמנו כי אין להתקרב אל הא-לוה כי אם על ידי מעשים אשר ציווה עליהם ? החושב אתה כי הקרבה לאלוה היא על ידי רגשות כניעה רוח נמוכה וכדומה לאלה ?…

…התורה הא-לוהית לא העבידתנו בסיגופים, כי אם לימדתנו את המידה הנכונה, בצוותה עלינו לתת לכל כוח מכוחות הנפש והגוף את החלק המגיע לו בצדק בלי אשר נבכר את הכוח האחד על פני האחרים, כי העדפת הכוח האחד מביאה להזנחת כוח אחר.

אדם הנוטה לצד כוח התאווה נחלש בו כוח המחשבה, ולהפך, וכן כל הנוטה לצד הניצוח נחלש בו צד אחר.

אורך הצום אינו אפוא עבודת א-להים אצל האדם אשר תאוותיו מועטות וגופו חלש, להפך: אדם כזה צריך לחזק את גופו למען ישוב לאיתנו. ואף מעוט רכישת קניינים אינו עבודת א-להים אצל מי שהרכישה מזדמנת לו בלא יגיעה ואינה מבטלת אותו מלימוד החכמה ומן המעשה הטוב, בייחוד אם אדם זה מטפל בבנים או אם בדעתו להוציא ממונו לשם שמים. להפך, לאיש כזה ריבוי הרכישה נאה יותר…(שם מו; נ).

קשה להמעיט בחשיבות דברי רבי יהודה הלוי ביחס לסוגייה בה אנו עוסקים. רבי יהודה הלוי קובע כאן כלל יסודי ביחס לאותו "סולם" לאורו בודק אדם את מעמדו הדתי ואת החברה בה הוא חי. ה"סולם" אינו הסולם אותו האדם מייצר בדעתו. ישנן נטיות אנושיות מובנות הקושרות בין רמה דתית לבין התנהגויות מסוימות, אך לנטיות אלה אין משמעות דתית של ממש. הדבר הקובע הוא ה"סולם" האלוקי, שאותו ציווה ריבונו של עולם. כדי לעמוד עליו יש לבחון את התורה, דברי נביאים, דברי חכמים וכדו', ולראות את דרכה של עשיית רצון ד'. העושה זאת יחשוף שפעמים רבות אותו "סולם" שונה משמעותית מזה המקובל בעולמם של בני אדם. במקרה שלפנינו, מבאר החבר למלך כוזר, כי אין הנזירות והפרישות מלמדות על קרבת אלוקים. כיוון שתורת אלוקים לא ציוותה עליהם אין הם יכולים להיות המדד לאורו אנו בודקים את מצבנו. ההליכה במידה הנכונה המותאמת לשלל כוחות האדם היא הדבר עליו ציווה ריבונו של עולם, ולאור זאת דוחה החבר את טענת מלך כוזר. הוא מפנה אותו לקרוא את מה שאמר ריבונו של עולם בתורתו. שם מצוירת דרכה של תורת ישראל כתורה שאינה מחייבת סיגופים ואינה תומכת בהם, כי אם בהיפוכם המוחלט. התורה היא תורת חיים, והיא מכוונת את האדם לחיות את חייו בעוצמות האנושיות המלאות, ולהתאים את דרכו לתכונות נפשו ועולמו הפנימיים.

ב

דו שיח קצר זה מלמד על הסוגיה הסבוכה שאנו דנים בה והיא ההערכה ה"רמה הדתית", שהרי למעשה זה מה שעשה מלך כוזר – בחן את הרמה הדתית של האומה הישראלית בהשוואה לדתות אחרות. גם אותנו מטרידה שאלה זו פעמים רבות כמחנכים וכמנהלים חינוכים, כיוון שאנו מעוניינים לדעת היכן אנו מצויים, מה צריך לשפר, כיצד אנו עושים את רצון ריבונו של עולם כמוסד חינוכי וכדו'. נודה על האמת כי המדידה חשובה לנו לא רק כלפי שמייא ו"לשמה", כי אם גם בשל שאלות יוקרה, רישום, ויכולת השפעה. איני דן במסגרת זו בעצם הרצון להעריך ולבחון, אלא בדרכים לעשות זאת בלבד.

ואמנם, אנו נתקלים בבעיות קשות בבואנו להעריך את מציאותנו הדתית ואת המקום בו אנו נמצאים ב"סולם", ובשל כך אנו עומדים לא אחת בפני שוקת שבורה, סטיגמות, סטריאוטיפים, שכל אלה אינם דברים אמיתיים ואינם יכולים להוות בסיס למשנה חינוכית. ההנחה הסמויה היא שיש חשיבות מסוימת לבחינת ה"רמה הדתית", ולפיכך אנו מתלבטים בשאלה. דא עקא, שקשה מאוד למצוא דרך לעשות זאת. המודעות לדברי החבר בספר הכוזרי מגבירה עוד יותר את הקושי, שכן אנו בספק האם ה"סולם" שלנו הוא הוא המדד הראוי לבחינה עצמית.

ג

נבחן לדוגמה שלוש אפשרויות העומדות בפנינו בבואנו לעסוק בשאלת הרמה הדתית:

א. ההלכה:

במבט ראשון, האפשרות הפשוטה ביותר היא לבחון האם חניכי המוסד החינוכי מתנהגים לאור ההלכה. ההלכה קבעה סטנדרטים התנהגותיים מפורשים, הנוגעים הן להתנהלותו של הפרט והתנהגותו האישית, והן לדרכים בהן על מוסד חינוכי להתנהל. ההלכה הפיקחית והמנוסה אינה מנסה בדרך כלל לחדור לכוונות האדם ולדברים הנסתרים מעין איש. רוב מוחלט של ההלכות הן התנהגויות בדרך מסוימת שיש ללכת בה. במקום אחר (אקדמות יב; "מסע אל ההלכה") ביארתי מפני מה ההלכה מתנהלת בדרך זו, ומה טעם היא בחרה לעסוק במעשה ולא בפנימיות הכוונה בדרך כלל. לא זה המקום להאריך בשאלה מפני מה זו דרכה, ואנו דנים אך בשאלה האם ניתן לנצל את דרכה של ההלכה כדי לבחון את ה"רמה הדתית" בה אנו נמצאים. לכאורה אין פשוט יותר מאשר לבחון את הציות להוראותיה של ההלכה ולאור זה לקבוע היכן אנו נמצאים ב"סולם".

ברם, דרך זו בעייתית משתי סיבות. ראשונה בהן היא העובדה שקשה מאוד לסמן את הסולם ההלכתי. בחברה הדתית נקבעו מצוות מסוימות בלבד, אשר בדרך כלל ה"רמה הדתית" נבחנת בעזרתן. הכוונה היא למצוות השבת, כשרות, טהרת המשפחה, צניעות, וכדו'. ברם, סולם זה לעצמו או סולם סוציולוגי ולאו דווקא סולם של עשיית רצון ד'. הנביאים שבו על עיקרון זה חזור ואמור. הם לימדו כי אותו סולם שאנו נוהגים בו רחוק מלהיות זה שהקב"ה בוחן לאורו את טיב החרבה: "כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלוקים מעולות"; "הגיד לך אדם מה טוב ומה ד' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א-להיך" ועוד ועוד. אנו מצויים אפוא במציאות פרדוכסלית בה אנו מבקשים לעשות את רצון ד' ולהתקדם בו, אולם ייתכן שאנו פוסעים בנתיב הפוך למגמה האלוקית. אדרבא, כמה הורים ומעריכים חיצוניים יראו חשיבות באי אמירת לשון הרע, בחסד ובצדק, וחתירה לדברי אמת, בדאגה לחלש ולמסכן כמדדים לרמה הדתית של מוסדותינו ? מעבר לכך, גם תלמידנו שלנו אינם עושים דברים אלה דווקא מתוך תודעה דתית, ואם כן מה ול"רמה הדתית" ולנושאים אלה ?

שניה בסיבות היא העובדה שהמעשה החיצוני עשוי שלא ללמד דבר. דברי רבי יוחנן מבטאים עניין זה בצורה נאה:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן? מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם ?

משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה. זה שאכלו לשום מצוה  – וצדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשום אכילה גסה – ופושעים ייכשלו…(נזיר כג ע"א).

רבי יוחנן מדבר על שניים שעשו בדיוק את אותה מצווה, אך המניע הפנימי היה שונה לחלוטין. דבריו חריפים מאוד, והוא מכנה את העושים זאת "פושעים". ואכן , בהמשך הגמרא חלק עליו ריש לקיש. ברם, עמדתו של רבי יוחנן מלמדת על הבעייתיות הרבה שיש בהערכה חיצונית בלבד. אנו מכירים ביקורת מתמיד על זיוף דתי, שההתנהגות החיצונית לאור ה"סולם" אך מקצינה את הפער שבין התוכן הפנימי לבין החיים המציאותיים. לפיכך, לא ניתן לקבוע מדד המבוסס על עולמה של ההלכה בלבד.

ב. המניע הפנימי:

מן הצד השני ניצבת החתירה להגדיר רמה דתית כקבלת הכרעות לאור דבר ד'. הגדרה זו מבוססת על ההנחה כי למעשה משמעות החיים הדתיים נוגעת דווקא ל"הכנסת" ריבונו של עולם לדברים החשובים של האדם. אם אדם מחליט מה ללמוד, היכן לגור, באיזו תנועת נוער להיות, במי להתאהב וכדו' – גם לאור שיקולים רוחניים – הוא אדם דתי באמת. כל שאר הדברים מתייחסים למערכת ההתנהגויות שרבות ההשפעות הנובעות מלחץ חברתי, הרגלים, תרבות סביבתית, הורים וכדו'.

אמת רבה יש בעמדה זו. אמנם, אין אנו פנימיים בלבד, ועולם ההלכה לא קיבל הגדרה זו כאמור, אלא תבע מערכת התנהגויות חיצוניות. אולם, במהות החיים האמוניים מדובר בחוויה דתית עמוקה ביותר. מדובר בהשתכנעות פנימית לכוון את החיים לאור האמונה, ולהחליט החלטות כשהמרכיב האמוני תופס מקום מרכזי ביותר. אין מדובר במצוות בלבד, כי אם במערכת החיים כולה. הגדרת "רמה דתית" בהקשר זה היא ההתייחסות למניעים השונים של האדם בשעה שהוא פועל – בין אם מדובר בענייני מצווה וחובה, ובעיקר כשמדובר בענייני רשות, בהם באה לידי ביטוי אמונתו.

לו זכינו, היינו מעמידים את המגמה החינוכית גם על בסיס הבקשה הפנימית של דבר ד', ברם, קשה להעמיד את הערכת המוסד החינוכי ואת המהלכים החינוכיים על עמדה זו בלבד. ראשית, האדם יראה לעיניים וד' יראה לבב. אין לנו יכולת לחדור אל לבות תלמידנו, בקושי אנו יכולים לברר את הלב העצמי הפנימי שלנו. אנחנו לא מסוגלים לבחון כליות ולב, ולפיכך לא ניתן לעצב את החיים המוסדיים ואת בחינתם לאור עניינים הנסתרים מעינינו. מעבר לכך, כאמור לעיל, עולמה של תורה הוא עולם הלכתי. אין זה נכון להעמידו כולו על הכוונה הפנימית. אחד ההבדלים בין היהדות לבין דתות אחרות הוא קיומה של הלכה מחייבת, המעצבת התנהגויות רבות של האדם, ומחייבת אותו ללכת לאורה אף אם עולמו הפנימי אינו שותף באופן מלא לציוויים אלה. לפיכך, אין אנו מסוגלים ואין אנו רשאים להעמיד את יחסנו אל המוסד החינוכי על בסיס כוונה פנימית ומניע דתי.

ג. אווירה סביבתית:

עמדת ביניים בין הבחינה ההתנהגותית ובין החתירה לתוכן הפנימי ולמניע העצמי עשויה להיות האווירה הסביבתית. עמדה זו מניחה כי אף שאין בידינו לחדור אל ליבות בני האדם, ואף שהמעשה החיצוני הדתי הישיר אינו מאפשר לבחון "רמה דתית" ניתן לראות ברצף התנהגויות לא ישירות מדד מסוים למקום הרוחני בו נמצא המוסד החינוכי. רצף זה עשוי להיות חלק מההתנהגויות הרשומות להלן: השתתפות בשיעורי רשות, הליכה לסמינריונים, מוטיבציה להדרכה בתנועות נוער במערכי פעולה ערכיים ודתיים, השפה נקייה, שפת גוף ולבוש מעבר לחובות ההלכה, הכתובות על השירותים, וכדו'. מדובר באוסף פרטים המצטרפים לכלל מקיף. כל אלה הם יחסי גומלין בין רמה דתית ובין התנהגויות. מדובר הן במדדים הבוחנים את המציאות, והן בהתנהגויות היוצרות מערכת דתית מסוימת. הם אמנם קשים למדידה ואינם מוחלטים.

למעשה ברוב המקרים אנו נהוגים בדרך זו. אנו סומכים על האינטואיציה הפנימית שלנו בבואנו לדבר על "רמה דתית של מוסד? אינטואיציה זו יונקת בדרך כלל מבליל של התנהגויות, קשב, בחינת מרכיבים שונים של ההתנהגות, האווירה הסביבתית וכדו'. מובן מאליו כי אורבות לבחינה זו הסכנות שתוארו לעיל, שכן אף היא מנסה להקיש מהתנהגויות חיצוניות על מציאות פנימית, ואף היא מנסה לחדור חדירה שהיא בלתי אפשרית במהותה לתוך עולמו הפנימי של אדם. ברם, הבעיות בדרך זו פחותות מעט בעוצמתן, בשל העובדה שאין מדובר במסקנות ישירות אלא בסוג מסוים של התייחסות.

ד

המעיין בכתוב לעיל יראה את הפער הגדול שיש בין הצורך שלנו לדעת היכן אנו מצויים בסולם ובין החולשה של מדדי הבדיקה השונים. נראה כי פער זה אינו ניתן לסתימה מלאה, ולעולם הוא יישאר. בימים קדומים היה זה תפקידו של הנביא. הוא זה שקבע האם מלך מסוים עשה את הישר בעיני ד' או שסטה ממנו, והוא זה ששפט בשיפוט אלוקי את זכות הקיום של אומות שונות לאור המדיניות שנהגו בה. אין אנו נביאים, ואין היא שורה בתוכנו, ועל כן אנו מנועים להסיק מסקנות נחרצות בדבר.

נראה כי במציאות העדינה בה אנו חיים אין לנו אלא ליצור מעין "מדד משולב". חשיבותו העיקרית של מדד זה היא מודעות מתמדת שלנו כמורים וכמחנכים למתח הקיים בין ההתנהגות החיצונית לבין המניע הפנימי ועשיית רצון ד'. לאמור: ראשית, אנו חייבים להטמיע בתוכנו את ההכרה כי שמירת ההלכה חיונית להתנהגות דתית ואמונית, אולם אין מבטיחה דבר – היא יכולה לנבוע ממקורות שאינם אמוניים כלל ועיקר. היא גם עלולה להחטיא לחלוטין את המגמה האלוקית. במסגרת ההלכה אנו חייבים להקשיב בקשב עז לדברי הנביא, ולזכור בשעה שאנו בונים את ה"סולם" לאורו אנו מבקשים לבנות כי נביאי ישראל לימדו שהצדק והחסד הם שצריכים לעמוד ביסודה של כל חברה דתית.

שנית, אנו חייבים להתייחס לשאלת המניע הדתי. מניע אמוני זה חייב להיות מהות החתירה שלנו לקיומם של החיים האמוניים. הוא חייב להיות בשיח הבית ספרי. הוא חייב להיות חלק מהתיקון המתמיד המוזכר בבית הספר. השפה חייבת להיות שפה אמונית, המינוחים בהם משתמשים לקוחים מעולמו של האדם הדתי, והפנייה חייבת להיות לוולונטריות. בית הספר יבחן את "רמתו הדתית" לאור נכונות תלמידיו לעשות מה שמעבר לחובה המסגרתית, ויפתח שערים רבים לפעילות תורנית שהיא תוצאה של בחירה חופשית של תלמידיו. מעט התלמידים שיתמידו בכך יהיה הגרעין העיקרי, ומכאן תתפתח התייחסות רחבה יותר של כלל התלמידים.

לכל אלה יש לצרף את התרבות המוסדית. תרבות מוסדית של "רמה דתית" מאופיינת באין ספור פרטים קטנים וגדולים. רב בית ספר, הרקדות ושירה דתיים, שיעורי רשות תורניים, עידוד יוזמות פרטיות, ימי עיון וולונטריים, כיסוי ראש ראוי של המורים והמורות כאחד, מורים מקצועיים שהם גם דמויות דתיות ואמוניות, צוות המנהל הבית ספרי ועוד ועוד – כל אלה מצטרפים ליצירת תרבות תורנית בסיסית.

השילוב של מדדים אלה אמנם אינו מאפשר בחינה חדה וחותכת של "רמה דתית" אולם הוא מאפשר לבחון באופן מתמיד את השאלה האם אנו פוסעים בכיוון הנכון, והאם אנו מקבלים על עצמנו לשאת שם שמיים ברבים, מתוך העמדה המיוחדת של למשנת הציונות הדתית בנשיאת שם זה.

¨ מתוך דברים שנאמרו ביום עיון למנהלי רשת אמי"ת בחורף תשס"ו