מדינת ישראל והחוקה האזרחית
מדינת ישראל פגשה את היהדות לא מוכנה לקראתה. במשך אלפי שנים היוותה התורה חוט שידרה ומגבש זהות מובהק ואולי יחיד של האומה הישראלית. נראה כי לדעת חכמים עזרא הסופר הוא האחראי להפיכת התורה למגבש הזהות הישראלית, ועובדה זו קיבלה תאוצה לאחר חורבן בית המקדש השני ושקיעת הישוב היהודי בארץ ישראל. אומה המפוזרת בגלות, ללא טריטוריה משותפת, בתרבויות שונות ובשפות קיום שונות, ואף על פי כן קושרת את בניה לזהות אחת, היא זהות נאמני שומרי התורה והמצוות. לאורך ימי הגלות כולה מהווה אפוא הציביליזציה התורתית את הבריח התיכון הקושר בין היהודים כולם.
למרות זאת, ואולי בגלל זאת, התורה לא הייתה מוכנה לקראת מדינת ישראל. ניתן למנות סיבות רבות לביאורה של עובדה מתמיהה זו. בראש ובראשונה, בשל העובדה כי מטבע הדברים העיסוק התורני המתמיד מתמקד בשאלות השעה, ואילו שאלות עתידיות מוגדרות כ"הלכתא למשיחא", לאמור: כהלכות שאין צורך לעסוק בהן בזמן הזה, שכן הן מיודעות לימות המשיח, וכשנגיע לגשר נחצה אותו; למעלה מכך, אף לא אחד מחכמי ישראל שיער בנפשו כי זה יהיה עתידה של האומה הישראלית, ושתהליך שיבתה לארץ ישראל יהיה כרוך בהקמת יישות מדינית חילונית. תבנית מדינת המשיח העתידית נצטיירה בעיני כולם כדבר מה הדומה יותר לימי דוד ושלמה, לחידושה של מלוכה, ולכינונה של מדינה יהודית במובן ההלכתי המלא של הדברים, והמחשבה המדינית בכללה ובפרט האפשרות כי יוקם דבר מה הדומה למדינת ישראל של היום כלל לא הופיע במערכת האפשרויות ובמערכת הציפיות האפשריות. ברור אפוא כי אם לא משערים שכך יהיה לא נערכים לקראתו.
ואכן, ברוב מוחלט של השאלות העוסקות בענייני דת ומדינה אין לנו מסורת של ממש – לא בתחום מוסר המלחמה ולא בתחום שמירת שבת ברשות הרבים הציבורית; לא בתחום יחסי החוץ ולא בתחום המדיניות הכלכלית; לא בתחום הבריאות ולא בתחום החקלאות, וכך הוא בכל התחומים האחרים הקיימים במדינה המודרנית.
אף על פי כן, לא יהיה זה נכון לומר שאין בסיס לדיון, וששאלות אלו נותרות אפוא מחוץ לגבולה של היהדות. רבני הציונות הדתית בראשית ימיה של המדינה סללו דרך משמעותית כיצד להתמודד עם העובדה הזו, וכיצד לייסד משנה תורנית רוחנית היונקת ממסורת התורה, גם אם מדובר בסוג שונה של דיון מכל הדיונים ההלכתיים שנערכו לאורך הדורות כולם. הם הורו כי אנו מעתיקים שפות שיח, ואפשר לפתח את משנתה של ההלכה דרך הלכות שנאמרו כלפי היחיד, על ידי הפשטת העקרונות והעתקן לתחום המדיני והציבורי (פעולת קיביה לאור ההלכה דרך דיני רודף ומוסר לדוגמה); שימוש נרחב במקורות האגדה, שבדרך כלל אינם משמשים לדיון הלכתי, אולם כשאין מקורות הלכתיים הם מהווים מקורות יסוד (למן שלוש השבועות ועד לשאול בקרב עמלק); הכרת ההלכה בדרך ארץ שקדמה לתורה, ובעניינים שונים שעצם העובדה שזו דרכו של עולם הופכים אותם למוכרים על ידי עולמה של היהדות; מצוות קידוש השם ומשמעותה ההלכתית; מקורות היסטוריים מחיי הקהילה היהודית, וספרות השו"ת שליוותה חיים אלה, המאפשרים הצצה לעקרונות ניהול ציבור; מצוות כלליות כמו "ועשית הישר והטוב" המלמדות על המגמה הכללית וכדו'. כל אלה משמשים בהיקפים ניכרים בדברי הרבנים והפוסקים העוסקים בשאלות דת ומדינה, וכך הולכת ונוצרת לה משנה סדורה בעניינים שונים.
תמונת המצב היא אפוא זו: מול מציאות מהפכנית ובלתי צפויה עומדת קורפוס אדיר של תלמוד תורה שהתקיים לאורך השנים כולם, אולם ברובו עסק בנושאים אחרים, ולא בשאלות המדינה המודרנית. בעשרות השנים האחרונות אנו חלק מפעולה אינטנסיבית של גישור בין שני התחומים האלה, וגישור זה נעשה בעזרת מתודות שונות ומגוונות, היוצרות אט אט תפיסה תורנית יהודית של דמותה של מדינת ישראל כפי שהיא אמורה להיות. הספרות המרובה של גדולי הרבנים העוסקים בשאלות הדת והמדינה הולכת ומצטברת, וכך גם המגוון והעושר של העמדות השונות.
אחד התחומים המובהקים בהם חסרה משנה סדורה היה שאלת האזרחות והחברה האזרחית. באותם מאות שנים בהם התעצבה התורה שבעל פה והתפתחה לא דמיין איש שזו השאלה שתעמוד בפנינו. רעיון המדינה המודרנית בכללו לא עמד על הפרק, וממילא הוא גם לא נידון ולא נבחן בעיניים יהודיות. המחשבה של מדינה השולטת על טריטוריה, ובטריטוריה זו חיים לאומים שונים לא נבחנה בשפה מודרנית. אמנם, היא הייתה ברקע, שכן בתקופת התנ"ך התקיים אמנם שלטון יהודי על טריטוריה, וגם בני לאומים שונים חיו בתוכו, אולם מדובר בשפה אחרת של מדינה. המאבק בלאומים השונים היה מאבק דתי, והתרכז במאבק בעבודה הזרה, ולא בשאלות הנוגעות למדינת הלאום; רעיון האזרחות אינו מוכר כלל ועיקר; אנו מוצאים גיבורים שונים (אוריה החיתי, איתי הגיתי) שהם חלק מהמערכת הצבאית, אולם אין אנו יודעים את טיב המעמד בו הם זכו; קיומם של ערכים בינלאומיים כלליים, כמו זכויות אדם אינו חלק מהשיח, ועולמה של תורה מדבר יותר בשפת החובות מאשר בשפת הזכויות; שיטת הממשל הדמוקרטית – הן הפורמאלית והן המהותית – אינה נמצאת בצורה הדומה למבנה הנוכחי, ועוד ועוד. אנו אפוא עומדים בפני אותה מציאות שתוארה לעיל.
כאמור, בראשית שונות המדינה אנו מוצאים תחילתו של דיון ביחס לשאלת האזרחות. מאמרים העוסקים במעמד הנכרי בארץ ישראל מתבררים הלכתית לאור דברי הרבנים הגדולים. הרב הרצוג כתב על כך כמה מאמרים מכובדים, ובהם הוא השתמש באותם כלים שתוארו לעיל, כגון: העתקת המונח "גר תושב" למציאות ימינו, וזאת לא על ידי קביעה שלנכרים יש מעמד של גר תושב, אלא על ידי לימוד העקרונות ומימושים בימינו; דיון במעמד ההלכתי של מוסלמים ושל נוצרים; צמצום משמעותה של מדינת ישראל – "הרי זה כאילו על ידי תיווך ידוע באו גוים, נניח אפילו עובדי אלילים, לידי הסכמה לתת לנו להקים ממשלה משותפת באופן שתהיה לנו עליונות ידועה וששם המדינה יקרה על שמנו. כלום הייתה על מדינה זו תורת מלכות ישראל באותה המידה של מלכות ישראל כימי דוד ושלמה ?" וכדו'. גם הרב ישראלי זצ"ל עסק בנושאים אלה, וחידש חידושים מרחיקי לכת, בשעה שהתמודד עם נושאים כמו חובת הגירוש של עודי עבודה זרה מהארץ וכדו'. ברשימה ארוכה זו ניתן למנות את הרב גורן, הרב עוזיאל, הרב אונטרמן, הרב גרשוני ועוד ועוד.
המאפיין של דיונים אלה הוא בעיסוק בשני נושאים עיקריים: עצם הרשות לגור בארץ ישראל למי שאינו יהודי, המנוגד למצוות ישוב ארץ ישראל, איסור "לא תחנם" וכדו'; המעמד ההלכתי של מינויים שונים של מי שאינו יהודי – למן מעמדם כחברי כנסת ועד נושאים אחרים. ברם, סוגיית האזרחות במובנה הרחב, שוויון זכויות, זכויות חברתיות (בניגוד לזכויות לאומיות) וכדו' – כמעט ולא נידונו בצורה רחבה. בשנים אלה בכלל שיח הזכויות, מעמד זכויות האדם והדמוקרטיה הליברלית המערבית מלכו פחות בכיפה, ועל כן סוגיות אזרחות רבות חסרות עדיין בדיון הלכתי מסודר.
שאלת האזרחות היא אחת משאלות היסוד של מדינת ישראל. היא נוגעת בכל שטחי החיים, ומתייחסת להיקף נרחב של אנשים. החברה הישראלית מורכבת מאחוז ניכר של לא יהודית בתוכה, החיים בקהילות שונות ומייחסים את עצמם לדתות שונות, או כחסרי דת. חלקם מוטמעים בחברה הישראלית לחלוטין, וסביר להניח שבעוד שני דורות כלל לא יובחן כלפי חוץ שאין הם חלק מהעם היהודי – בין אם בשל גיור כהלכה ובין בשל היטמעות; חלקם אינו מעוניין כלל להיטמע בחברה היהודית ומטפח את זהותו הלאומית, לרוב הפלשתינאית, אך שותף אזרחית במדינת ישראל; חלקו ניצב בתווך כמו אוכלוסיית העובדים הזרים, ויש עוד קבוצות מאופיינות אחרות. עצם העובדה שהם חלק ממציאותה של מדינת ישראל מחייב התייחסות לכך.
אולם לאמתו של דבר מדובר בשאלות משמעויות הרבה יותר, כיוון שאלה הן שאלות זהות עמוקות. שאלת זהותה היהודית של מדינת ישראל קשורה בקשר בל יינתק עם סוגיות האזרחות; שאלת היחס בין ישראל ובין אומות העולם, מעמדה המוסרי (בעיניהם) מותנה במעמד הלאומים השונים במדינת ישראל; ומעל לכל – רוב הציבור במדינת ישראל מעצב את זהותו האישית גם מול שאלת האזרחות, לכיוונים שונים ומנוגדים: חלק רואים ברעיון האזרחות רעיון המנוגד לזהותם האישית ולזהות היהודית, ומועצמים כתוצאה משאלה זו בתפיסה האקסקלוסיבית של יהדותם; חלק רואים ברעיון האזרחות המשך לזהותם היהודית, ורואים בעצם ההבחנה קיום לא ראוי מבחינה יהודית.
למעשה אנו נוגעים בתפיסת האדם: מה מעמדו של השוויון בעולמה של היהדות; עד כמה שפת זכויות האדם היא חלק בלתי נפרד מהזהות הלאומית; מה מבחין בין אדם לאדם ומה זהה בין בני אדם שונים; כל השאלות האלה הם שאלות יסוד באותם שני תחומים שאנו דנים בהם – הן כשאלות קיומיות של אזרחי המדינה, והן כשאלות הנוגעות לעמדתה של התורה, ההלכה, המסורת והנאמנות לדבר ד'. צריך להדגיש כי אין מדובר רק בכורח המחייב לעסוק בשאלות אלו, שאם לא כן עלול להתפרץ הר געש של הנדחקים לקצה. מדובר גם בשאלה מהותית בפני עצמה, שכל אוהב תורה ומחפש את דבר ד' צריך לשאול את עצמו מהי עמדתה של תורת אמת ביחס לשאלות אלו, כחלק מתלמוד התורה שלו, וכחלק מחיפוש דרכו האמונתית.
כאמור לעיל, כדי להתמודד עם שאלות אלו צריך לפתוח עולם רחב של תורה, ולהציב את הנושאים הבאים כחלק מהדיון: מה משקלה של העובדה שתורת ישראל מדברת על בריאת כל האנושות מאדם אחד; מהי המשמעות של הגדרת כל בני האדם בעולם כבעלי צלם א-לוהים; לאורך התורה אנו מוצאים קשרים שונים בין עם ישראל ובין דמויות החיים בתוכם: אבימלך מלך גרר, יתרו, בעלי הברית של דוד המלך וכדו' – מה מלמד הדבר ?; עד כמה הפסוקים המדברים על שוויון "משפט אחד יהיה לכם" צריכים להילמד במסגרת המצומצמת והממוקדת כפי שהוגדרו בהלכה, או שהם מעצבים כיוון רחב הרבה יותר וכדו'. מעבר לכך, שאלת קידוש השם וחילול השם בעיני הגויים עשויה אף היא להיות גורם רב משמעות כקובע את היחס לשאלת האזרחות, ומתחייב אפוא דיון נרחב בשאלת משקלה כחלק מהדיון. לא זו בלבד, אלא שחלק בלתי נפרד מהדיון בשאלת האזרחות קשור גם לשכל הישר ולסברא (כפי שמופיעה בהיקפים רבים בדיוני הרבנים שהוזכרו לעיל).
שני המקורות של הדיון – הצורך להתמודד עם שאלות הקיום במדינת ישראל והכמיהה לעסוק בסוגיות אלו כחלק מתלמוד תורה – יכולים להניע בית מדרש של ממש, שלמעשה דן בחוקתה של מדינה יהודית ובשאלת האזרחות המתקיימת בתוכה.