אדני המוסר – על המוסרי הטבעי
ואלה האדנים עליהם בנויה אמונתי העמוקה ברצון היושר הטבעי והמוסר בעיני ריבונו של עולם (וזאת עוד לפני הצורך להגדיר ולזקק מהו אומר קול זה ומהי תפישת המוסר הטבעי העולה ממנו):
- מבשרי אחזה אלוה. העולם המוסרי בוער בתוכי. אפשר שהוא קולו של השטן; אפשר שהוא קולו של האלוהים; אפשר כמובן שהוא לא קולו של אף אחד מהם. אמונתי העמוקה היא שקולות הקוראים לאדם מתוך עצמותו פנימה נובעים משורש נשמתו. האמונה העמוקה בריבונו של עולם, ״נשמה שנתת בי טהורה היא״ היא הקובעת כקביעת חיים יסודית את מקומו של המוסר. מעבר לכך, בדברי חז״ל מצינו את היסוד של ״איסתכל הקב״ה באורייתא וברא עלמא״. קביעה זו, שריבונו של עולם הוא נותן התורה והוא בורא העולם, ובשל כך העולם והתורה מקיימים יחסי התאמה עקרוניים ביניהם, מעצימה עוד יותר את האמונה העמוקה בכך שהקולות המוסריים שבתוך האדם – אין מקום בשטן את בקב״ה.
- התורה עצמה מקרינה בכל דרכיה את החשיבות העליונה של המוסר. בין השאר, התורה עצמה מנמקת בטיעונים מוסריים את ציוויה בדרך מסוימת, ושוללת את דרכם של הגויים לא רק בכך שאין הם עושים את רצון ד׳, אלא שהם עושים דברים שהם בלתי מוסריים בעליל.
- התורה מציפה את הקולות המוסריים של בני אדם, אפילו בעומדם בפני הא–לוהים. גיבורי המקרא כולם, מהרשעים שבהם (כגון קין) ועד צדיקי הצדיקים (כגון אברהם ומשה רבינו) לא מנעו עצמם מלהעלות טיעונים מוסריים בפני האלוהים.
- תעודת הזהות של אברהם אבינו היא ״כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ד׳ לעשות צדקה ומשפט״ היא תעודת הזהות של מחולל האמונה הישראלית. יש הקוראים אותה בדרך הטוענת כי כדי לעשות צדקה ומשפט אין צורך לעשות דבר נוסף מאשר ללכת בדרך ד׳, אולם נראה לי כי הפסוק אינו טוען זאת, אלא שהליכה בדרך צדקה ומשפט היא היא הליכה בדרך ד׳.
- למותר לציין את ההיקפים הגדולים של הטיעונים המוסריים והציוויים המוסריים הנמצאים בדברי הנביאים. חשוב להדגיש כי לא זו בלבד שהם לא עסקו רק בכך, אלא שהם גם הקדישו חלק גדול מעיסוקם למאבק בעבודה הזרה, שיש שיטענו היום שהוא עצמו לא מוסרי. ברם, עוד קודם להתמודדות עם טיעון זה כאמור לא ניתן להכחיש את קריאתם מרחיקת הלכת לנושאי המוסר וההתנהכות הראויה כלפי היותר חלשים בחברה. אמירת הושע כי ״חסד חפצתי ולא זבח, ודעת א–לוהים מעולות״ היא ייצוג של עמדות נביאים רבים רבים שביטאו עיקרון זה חזור ובטא.
- למן חז״ל, אימצו פרשנים רבים את העיסוק בהצדקה המוסרית של התנהגויות שונות של האבות, או של מצוות שונות. איני דן עוד בהצדקות עצמן, אלא בעצם העובדה שהם ראו צורך לבאר מבחינה מוסרית מפני מה מצווה מסוימת ראויה או עבירה מסוימת אינה ראויה, ולא צמצמו את התורה לאמירה כי זהו רצון ד׳, ועל כן הדבר הוא הדבר הנכון לעשותו.
- ישנם מדרשים נועזים, אם כי לא רבים, המציבים טיעונים מהפכניים בדבר היושר והמוסר בתביעות כנגד הקב״ה.
- נדיר מאוד, אם בכלל, למצוא בדברי קדמוננו את העמדה כי השאלה המוסרית כלל אינה מעניינת אותנו, ותרבות קיום המצוות מול האתגרים המוסריים היא ״שתוק, כך עלתה במחשבה לפני״.
- ישנם היבטים שונים להגדרת חילול השם וקידוש השם. ברם, אחד ההיבטים, אותו ניסח בין השאר הרמב״ם בהלכה יא של הפרק החמישי בהלכות יסודי התורה העוסק בענייני קידוש ד׳ ומניעת חילולו, הוא אמירת הגויים הסובבים אותנו ״אשרי זה שלמד תורה״. לא זו בלבד, אלא שבמקום אחד בדברי חז״ל מצאנו אמירות מרחיקות לכת בהרבה ״מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמיים בפרהסיא״. ממקומות אלה עולה כי שמו של הקב״ה מתקדש כאשר מאמיניו נוהגים בערכים מוסריים שגויים מסביב מעריצים. דברים אלה דומים לדבריו של הרמב״ם, שלמד מהפסוק ״ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״ את הצהרת התורה בדבר האפשרות לתרגמה ללשון בני אדם.
- דברים מרחיקי לכת, שכתב מורנו הגדול, הרב קוק זכר צדיק לברכה, על המוסר הטבעי, על מקומו, על החשיבות הגדולה של הקשר שבין יראת שמיים טהורה ובין המוסר הטבעי.