חברה שלמה

אתה יוצא מנקודת הנחה, שאין לך עליה כל מקור, ולטענתי פשוט אינה נכונה. אתה יוצא מנקודת הנחה ששמענו מדברי הגמרא, הפוסקים וכדו' – כיצד על חברה להתקיים, וממילא אתה טוען שזו עמדת התורה מלכתחילה.

אולם המקום ממנו אני יוצא לדיון הוא העובדה המדהימה שבניגוד לדבריך לא מצאנו בשום מקום עיסוק בשאלה כיצד על החברה בכללה להיראות, ומה שאתה כותב מבוסס על דלות מקורות גדולה מאוד מאוד. בדיוק מה שאתה טוען כלפיי – טוענת כלפיך החברה החרדית, ובדיוק מה שטוענת החברה החרדית כלפיך – טוענת גור כלפי החברה החרדית וכן הלאה. 

בחן אפוא את עצמך – אם אכן נאמר בהלכה כיצד על החברה להיראות: האם אתה יכול למצוא מקור המתיר (או האוסר) שמשפחה תארח משפחה לשבת ? הלוא מדובר בעריות ממש (אשת איש !!) ? זה יותר חמור מסניף מעורב ?! לפי דבריך, ההלכה דנה בשאלות כאלה – אבל לא תמצא. 

או לדוגמה, האם אתה יכול למצוא מקור בו ההלכה דנה בחזונה – האם החזון הוא שיהיו בנקים לנשים ובנקים לגברים, רחובות לגברים ורחובות לנשים וכו' – ללא שום מגע, שיתוף פעולה וכדו'?!

אני מבקש להדגיש כי איני מבקש להתפלמס, אלא להסביר לך כי מה שאתה מניח – הוא זה שנתון בויכוח – אין חברה דתית כלשהי, למעט קיצוני הקיצונים, שאינה מותחת את הקו במקום כלשהו. השאלה הנתונה לדיון כיום היא היכן יש למתוח את הקו, ומבחינה זו עמדתי זהה לכל עמדה אחרת שמחפשת את המקום בו יש למתוח את הקו.

ב.

הרמב"ם בזמנו תבע מנשים לצאת אחת לשלושים יום מהבית כשפניה מכוסות – הלוא אתה עצמך לא סובר כך, ואם כן למה אתה מפנה את השאלה אלי ? את אותה תשובה שאתה תתן לעצמך – שהיא כמובן תשובה הלכתית ראויה – אתן גם אני.

מעבר לכך, אין לי ספק כי גם בימי הרמב"ם וגם בימי השולחן ערוך חיו ברמה מסוימת של ערוב בין גברים לנשים, אלא שהשאלה היא היכן מתחו את הקו. אני מותח את הקו בהגדרה ההלכתית של ייחוד, מגע וכדו'. וכך ראוי שיהיה.

ג.